זיכרון הוא החומר שבלעדיו אין לנו זהות. ועדיין – כשזיכרון הופך למשאב עיקרי של כתיבה, דווקא שם הוא נוטה להתחפש, לתעתע, לשחק איתנו משחקים מפתיעים. נתוודע אל כמה יצירות ספרותיות שיוצאות למסע אל הזיכרון, ונכיר שיטות יעילות שיראו לזיכרון שלנו מי הבוס.

מה הופך אוטוביוגרפיה לסיפורת העומדת בפני עצמה, ליצירה ספרותית בעלת תוקף פנימי, צידוק ספרותי ובלתי תלויה בהיכרות של הקורא/ת עם הכותב/ת? כיצד הופכים סיפור אישי לספרות יפה ומהו המרחק והפער ההכרחיים בין "האני" החי ל"אני" הכותב?

כולנו מכירים את הצדדים המורכבים של החיים, המקומות בהם נפגענו, ננטשנו, כאבנו וחווינו אובדנים. אבל איך הופכים את הפצעים הכי גדולים שלנו לסיפורים עם התחלה אמצע וסוף? יחד נצא למסע מרגש ומפתיע שנע בין התיעוד לבדיה.

מה מבדיל את הממואר מאוטוביוגרפיה ומכתיבת זכרונות? נשוחח על ספרות הנכתבת מתוך המציאות ומתוך שאלות על העולם וחקירה אישית. נתעכב על הבעיות והאתגרים האופייניים לספרות הזאת (חקירות, תחקירים, ראיונות, דילמות אתיות וכו'), ועל המניעים לכתוב אותה.

איך אפשר לחזור בזמן? איך יכול סופר לכתוב על תקופה היסטורית בצורה שתישמע אותנטית ומעניינת? מהן המקורות ההסיטוריים שיכולים לשמש סופר? בעזרת אילו פרטים אנחנו יכולים ליצור אמינות היסטורית?  במפגש נבחן דוגמאות מיצירות שונות וננסה לראות מהם הכלים שבעזרתם אפשר ליצור אמינות בכתיבה היסטורית.

עולם הצללים של הסופר האלמוני: מה זה בכלל המקצוע הזה, "סופר צללים"? האם אפשר לכתוב עבור אנשים שונים ובכל זאת לשמור על קולם האותנטי? איך אפשר לחלץ דמעות גם מרמטכ"ל מחוספס ומספורטאית אולימפית קשוחה? מה חייבים לספר ומה מומלץ להסתיר? ולמה כדאי להניח את האגו בצד כשניגשים לעבודה המרתקת הזאת.

זה קרה באמת? כשהמציאות והבדיון נפגשים ליצירה ספרותית.